'לצייר כמו ילד' - מפגש וטעימה עם איתי להט



'הייתי זקוק לארבע שנים כדי ללמוד לצייר כמו רפאל, ולתקופת חיים שלמה כדי ללמוד לצייר כמו ילד."

איפשהו במהלך הפגישה שלי עם איתי להט הציטוט המפורסם הזה של פיקאסו נשלף כדי להמחיש נקודה מסויימת, ונדמה לי שהוא מקפל בתוכו את כל הסיפור של להט וינותיו. כאן אולי הכל מתחבר.

כבר ממבט ראשון אי אפשר להתעלם מהתווית האניגמטית של יינותיו של 'להט'.
יש כאלה שיטענו שיש בה משהו זני/אסיאתי, יש שיגידו שהיא מזכירה להם ערבסקה מוסלמית, ויש כאלה שהקונוטציה שלהם תלך דווקא לתרבות האשכנזית יהודית. המשותף לכולם היא ההבנה שהתווית מייצרת יצירה אסתטית שמגלמת מאחוריה מחשבה ותפישת חיים עמוקה בה לאסתטיקה מקום חשוב: בחיים וביצירת היין.

כשפוגשים את העומד מאחורי היין הכל לפתע מתבהר. איתי הוא מאושיות היין הישראלי המודרני. במישרין ובעקיפין הוא אחראי ללא מעט יינות מעולים שנמצאים בחזית הקו החדש בתעשיית היין הישראלית, כאשר המרכיב האסתטי העמוק הינו משמעותי מאוד בחייו וביצירה היננית שלו.

ההתחלה הייתה ברחובות, בפקולטה ללימודי החקלאות, שם נחשף לעולם היין. התחנה הבאה היתה אוסטרליה, שם למד ייננות באוניברסיטת אדלייד ועבד ב-Petaluma winery, אחד היקבים החשובים באוסטרליה וכזה שאיפשר מרחב התנסות רב עם טרוארים וזנים שונים. הנחיתה חזרה בישראל הישר לברקן, שם חבר ליותם שרון ואבי פלדשטיין והיווה צלע משמעותית בקבוצת היננים המעניינת והיצירתית ביותר ביקבים הגדולים של אמצע שנות ה-2000. ברקן/סגל היה יקב פורץ דרך באותן השנים, אולם העצמאות קרצה לאיתי, שהחליט לצאת לדרך חדשה ולשמש כיועץ ליקבים.

היום מייעץ איתי לשורה ארוכה של יקבים, ובהם אורטל, גוש עציון, צובה, כישור ויקב עגור של שוקי ישוב. בכולם לאיתי השפעה עמוקה על אופי היין. בכל המקומות האלה היינות הן קודם כל יצירות אסתטיות מהמעלה הראשונה. פגמים ולכלוך לא נמצאים במשוואה וזה משאיר יינות נקיים (אולי אפילו מידי) וחשופים בהם הפרי מנגן כינור ראשון.


לצד הייעוץ שחרר איתי לפני כשנתיים בציר ראשון של התווית הפרטית שלו. המטרה המוצהרת היא להיות חלק מסיפור חדש ואחר של היין הישראלי. כזה שבו לישראל יש מקום וייחוד בשוק היין העולמי. הפילוסופיה מדברת על בלנדי רון שמצליחים לשלב עושר ורכות, איזון וכושר יישון לצד מורכבות. נשמע אולי טריוויאלי, אבל הרעיון שיין צריך להיות קודם כל משהו ששותים ולא רק משהו שטועמים או מדברים עליו, מהווה חדשה מרעננת בתעשיית היין המתפתחת שלנו.

ההגיון הרעיוני מאחורי 'להט לבן' נעוץ בפרדוקסליות של ייצור יין כבד/קל. כזה שלוקח את זני הרון הלבנים (רוסאן, ווויוניה), אשר נוטים באזורים חמים להגיע לרמות בשלות ועושר גבוהות (מדי), לנסות ולאלף אותם לתוך חוויה עשירה ומלאה, אך בו בזאת כזו שאינה מכבידה. מרוסנת. הטרואר הישראלי, לדעת להט, מושלם לזנים ולתפיסה היננית הזו. הפרי מגיע מכרם 'ראש צורים' המדהים אשר ממוקם בגוש עציון בגובה של כ-900 מטר וטכניקת הטיפול בפרי עדינה מאוד ולא מושכת לאקסטרקציה מוגזמת. והיין אכן עומד בציפיות. טעמנו זה לצד זה את בציר 2012 ובציר 2014, כאשר בשניהם ניכר עושר רב  של תבלינים ופרי לבן, אך עם רכות ואיזון שהופכים את החויה לנעימה ושתייה. המורכבות הרבה באה לידי ביטוי דווקא בבציר 2012 אשר הספיק לפתח שכבת מורכבות ארומטית נוספת.

האדום מכוון אולי למה שהופך להיות הבלנד הישראלי האולטימטיבי. קברנה וסירה, כאשר הסירה עם הפרי העשיר, המתובל והמלטף נשענת על השריריות והחוסן של הקברנה הישראלי. גם כאן הטיפול מאוד עדין ומזכיר עשייה של יינות לבנים עם מיצוי מאוד עדין של הקליפות והשרייה על השמרים. התוצאה לא פחות ממופלאה. הפרי העשיר מגובה בבשרניות נעימה ובנגיעה קטנה של ירקרקות. זהו יין טעים ונגיש בצורה קיצונית, אבל כזה ששומר מספיק רצינות גם להתיישנות בהמשך.

אם נחזור לפיקאסו, נראה כי לאחר שני עשורים של עשייה ייננית, סוף כל סוף להט מצא את האני הפנימי שלו והחל ליצור יינות כמו ילד; יצירתיים, שונים, עם שאיפה ואמירה, כאלה שמקדם ההנאה והנגישות שלהם גבוה מאוד, גם אם על חשבון מקדם ה'רושם' שהם מייצרים. ובעיני זה מרתק.

תגובות

רשומות פופולריות